ההליכה תמיד מרפה את הגוף. ואת הנפש.
אני מתחיל לפתח עולם פנימי שלום בו אני מתקשר עם אנשים בדמיוני שלי, אלו שיושבים אל מולי. מדמיין אותם פונים אליי, מציעים לי לבוא איתם לעלות על מרבד הקסמים הנוצץ אל עבר הרפתקה חדשה נושנה שכאילו כבר חוויתי, אך עדיין מסקרנת ומכרסמת את סקרנותי אט אט. כשאני קם שוב דבר לא קורה כמובן. אני מסתכל ימינה ושמאלה, ממעט לשמוע בכלל רחשי חוץ. רק מחשבתי צועקת אי שם בנבכי ראשי, ומהדהדת כשאני לוחץ על הפדל בפסנתר הישן, הקול ממשיך להגיע, לא נפסק, עד שאני חותם אותו עם תו מאותו סולם. סוף.
ברגעים אלה בדרך כלל, לאחר קריאה לא מרובה אך גם לא קצרה במיוחד אני שם את מעילי, מוודא שיש לי מפית בכיס, שאין דבר על ידי, ואני מחיש את צעדי. לרוב אני עולה דרך שדרות חן אל עבר קינג גורג'. לעיתים אני עוצר באחת החנויות, כמו היום, בו הילכתי לי עד להסתעפות של רחוב קינג גורג' עם רחוב צדדי קטן. מתוך יצר סקרנות, או שמא אהבה לספרים ותו לא, בראותי שלט קטן ברחוב המלך גורג' אשר מורה על חנות ספרים צדדית ישר גמרתי אומר לפנות לחנות זו, במחשבה כי שוכנים שם דברים אשר לא ידועים לאף אחד, ואני ורק אני הולך לגלות שם כעת דבר מה נפלא. מופלא.
כמובן, נכנסתי וראיתי את צבי, או משה, או אולי אברהם, יושב שם עם עיניים סגורות, צופה בפרוכת השומרת עליו מפני העולם הזה, בעוד עיתון מונח לו למרגלותיו. כשנכנסתי עשיתי מעט רעש, מספיק כדי להעיר את הגוץ החמוד בן ה70, אמר לי להיכנס בסבר פנים יפות, כמדומני, וכמו כל מוכר זקן שנמצא כבר עשרות שנים עם החפצים הללו, לא ראה ולא במאומה שאקנה ממנו משהו, במחשבה שכל אלה כבר לא צריכים להיות של אחרים, שטוב לו ככה, שחשוב ששר הטבעות יהיה על המדף המאובק, שחשוב שעוד מנורה תתווסף לעשרות המנורות שנמצאות שם, כי הפנג שווי של החנות קפא אותו על שמריו כבר קרוב ל50 שנה.
קניתי בסוף ספר של טניה רינהרט, לא מזיק לקנות ספר של בלשנית בימים אלו, כשזה צריך להיות האזור בו הקשב האותנטי שלי הולך אליו, ואכן נמשכתי לאותו ספר, שמדבר בעיקר על אומנות ופילוסופיה ופחות על בלשנות ויצירי כפיים סמנטיים כאלה ואחרים. נו טוב, זה מה יש. אפילו קיבלתי הקדשה לאותו צבי בספר, עכשיו כשאני חושב על כך, יכול להיות שזה היה הספר של בעל החנות בכלל, אולי נכנסתי אליו הביתה. אוי כמה שזה מבלבל.
כשיצאתי משם התקשרתי לשירה. כיף לי לדבר עם שירה, יש לה קול חמוד. זה נחמד לחשוב שאתה מקבל בן אדם בייצוג קולי, ואתה מממש בדמיונך את הייצוג הויזואלי שלו, כה יפה הפייה.
לאחר ניתוק מהיר אך מזהיר של הטלפון הגעתי לנווה צדק, ומשם כמו תמיד נסחפתי לפארק המסילה. אני מרגיש לא בנוח לשבת ברוב המקומות שם, משהו בפארק הזה צר לי מידי, כאילו כל אחד שעובר, לא משנה איפה אני יושב, יכול להסתכל לי בעיניים, אבל ממש בעיניים, כזה לראות אותי, ואני לא יכול שלא להסתכל, כי כולם מסתכלים. אז ישבתי שם ושמתי את האוזניות שלי, האוזניות הקטנות שלי לצערי הלכו להן לעולמן, לא אומר בטרם עת כי אכן השתמשתי בהן בצורה יוצאת מן הכלל והן היו לי לעזר מזה מספר שנים. ובכן, שמתי את האוזניות הגדולות, שאני אוהב ולא אוהב אותן יחדיו. מצד אחד, בחיי כמה שהן נפלאות מופלאות, אתה שם אותן ואתה בעולם אחר, לא שומע אף לחש או רחש בסביבה, אפילו לא אם מישהו קורא לי ברחוב, היי היי אתה שם עם האוזניות הגדולות, ימלך, אפילו את זה אני לא שומע, נו בחיי. מצד שני, הן כן סוגרות אותי ונועלות אותי מן העולם החיצון, אני כן רואה הזזות של השפתיים של אנשים, וכן עדיין כולם מסתכלים לי בעיניים, אבל מלבד זה, אני מנותק כמעט לחלוטין. אז שמתי אותן ופתאום אני קולט שהתקשרה אליי חלי מביטוח לאומי, אז דיברתי איתה כמה דק', ובזמן שאני מדבר איתה על למה אני לא עובד מאוגוסט ולא ממרץ עם חלי שלנו, קבעתי עם גיא לשבת קצת.
עכשיו מה הקטע, חשוב להבין, שהיום מתקיים במקטעים, הוא רציף למחצה, כיוון שיש נקודות לא גזירות בו. יש נקודה בה אני עובר מלהיות עם ספר בבית קפה או בפארק למנטליות הליכה, וממנטליות הליכה אני עובר ללשבת עם חגי. עכשיו, לשבת עם חגי אומר משהו מסוים ודי מסקרן לטעמי, הוא לעיתים יכול להגדיר סוף סופי, אבל הפעם יש לי גם איתן וגם שירוש ולשניהם אני מעדיף לא להיות מסטול, לפחות לא מאוד מהוד.
לכן, ישבתי אני עם גיא ולפי התכנון היה עלי לעשן ולסיים לעשן כשעה לפני שהוא הולך, מספיק זמן שלאחר מכן אוכל לשבת קצת חסר מעש, ואז לשתות קפה ולעשות ש.ב, לשבת קצת עם חברים או לדון בהגות היומית שאני דן בה, נחשו..
Comentarios