דלת

הם מתקרבים, אני רואה אותם מרחוק, לאט ובזהירות, אך בביטחון אינסוף. צעד אחר שעל, פסע אחר פסע, שניהם הולכים להם, לבושים מכף רגל ועד ראש בבגדים שחורים, כמו אלה המבשרים בשורה רעה בערב חורפי וגשום. אני תמיד מסתכלת עליהם לפני שהם נכנסים, אבל תמיד, כי לי זה חשוב, אני רוצה לדעת מי הם, אני רוצה לדעת את החולשות שלהם, את החוזקות, אני רוצה לדעת שהם לא יעשו לי שום דבר רע, רק יכנסו ויצאו, כמו שכולם עושים. אחרים, לפעמים, נכנסים בכזו עוצמה, בכזה חוזק, שאני רק חורקת ונאנקת, כי איני בנויה לכך, אני צריכה רוך ואהבה לא כאב וחוסר תקווה. אני רואה את שניהם מתכוננים, מפשילים שרוולים, מתלחששים ביניהם, אולי מי יכנס ראשון, מי יצא אחרון, כמה סבבים יהיו להם. אני מקווה שהפעם, אבל רק הפעם, לא אפתח כל כך בקלות, אולי תחילה הם ינסו, יגששו, ירחמו, לא ישר יפתחו, בלי לחשוש, בלי ליידע מראש, אותי. הנה אני רואה אותם מתקרבים, מריחה אותם, רואה את אגלי הזיעה שלהם נוטפים לפני, הנה הם הולכים לדפוק בי, הולכים לדפוק בי כה חזק. ופתאום, דפיקה בדלת.

Love and Pain, Edvard Munch (1895)