אני עומד לפניהם. ליבי פועם בחוזקה, המצח הופך בוהק מאגלי הזיעה הנכרים בדרכם אל מצחי ומעוזות חפצם האחרים, המשופרים, בראי השחי והגומץ. למה אני שואל, למה התגובה הזו? למה כך?
הדם מוזרם לכל חלקי הגוף בשצף קצף, הורידים מתרחבים, והגוף גועש ורועש כמו הר געש לפני התפרצות.
אני מסתכל קדימה, וראייתי מטושטשת, כמו רימון הלם שנוחת בין רגע ומתעתע במוחי, משסע את ראייתי בי. החושים מתכווננים, כי החשש עלה, ואף עלה זו מילה שאינה מספקת דיו, כי אם התרומם בזינוק במאה וחמישים קילומטרים לשעה. ואילו נקרא לו חשש, או שמא חרדה, או שמא לחץ, או אין-ספור מילים אחרות כדוגמתן, אין בהן שוני, כי ההרגשה הינה אותה הרגשה, עקבית ואף קשה, ולעיתים קשה מנשוא, וההתנגדות אליה, ובעיקר ההימנעות, כה גדולות עד שלא ניתן לשער.
שוב, זו לא הפעם הראשונה, ובטח שלא השנייה, שדבר מה כזה קורה, וזו לא הפעם הראשונה, ובטח לא האחרונה, שהמאורע יקדים אותי, שהדבר יקרה ואיני מוכן כראוי, וכיצד אהיה מוכן? כיצד?
מה עלי לעשות בשביל כך? האם עלי להמשיך להתנסות? האם עליי להפסיק לנסות?
ושוב, היא עולה לה. פעם קלה, ופעם כבדה, קטנה וגדולה, היא עולה לה, ונשארת שם, מקום מושבה, ואני משתדל לא לתת את הדעת, לא לפתוח את הדלת. אולי אם לא אכיר בה, לא תהיה קיימת? תלך לה למחוזות אחרים, תפליג למרומים, רק לא אצלי, בבקשה.
ואני פוצח את פי, כי עלי לעשות זאת, והזגוגיות והעיניים תרות אחריי, משסעות בי את מבטיהן המבקרים, המאיימים, ואף כי חיוכים נראים כבכי מר, וכי הכול קודר וקר. ואני מתחיל לפעום, מתכווץ ומתרחב, הלב והגוף כאחד, ולפני שאני מתחיל לדבר, בוא ואחשוב רק על משהו אחד, דבר קטן ונחמד, בשביל להסתער על הענק הנורא, שהוא עידו, וגם בעצם צלם הבריאה.
ואני אומר משפט, ועוד אחד, ובין רגע הביטחון ממריא, על גג העולם, ומי אני, עידו, שאוכל בכלל לשכון שם, באולימפוס הפרטי שלי, וכי שברתי את החומה, קפצתי מעל המכשול, צללתי מעל כל נחשול, וזוהי לא אדווה, זהו צונאמי, צונאמי פרטי שקיים לרשותי בכל רגע שהוא חפץ בו, ובעיקר באירועים ומאורעות חברתיים. וכמדומני, שזוהי לא הפעם הראשונה, ולא הפעם האחרונה, והאם אוכל לחיות לצדה? יד בידה נוכל לחיות בשלום? כולי תקווה!
Comments