ארוס ותנוס, שאלת השאלות

הדחף לייצר המיני, ארוס, והדחף למוות, תנוס.

הדחף לייצר המיני, לחיים, מייצר אצלי חלחלה במידת מה, כיוון שאתה תלוי באופן מוחלט באחר לשם כך. לעומת זאת, כמה נעימה היא ההבנה שהדחף למוות הוא בשליטתך בלבד.

גם אם תרצה, לאו דווקא תוכל לייצר חיים, אולם לבטח תוכל להשמידם.

השאלה שאני תוהה לעצמי לאחרונה, שמתרוצצת בנבכי ראש הנה והנה לעיתים תכופות ונשנות, הינה, למה לא לעשות דבר זה? הרי כל הבניה הזו, של חברה ותרבות, קשרים והשלכות למיניהן, כל הקונסטרוקציה המפוארת הזו שאני בונה לעצמי, בדבר מה שחשוב לי, והעקרונות שעל פיהם אני נוהג, ובמה שאני נלחם, אני לא כל כך מבין למה כל זה? הרי אני פועל באופן יצרי ורגשי גרידא כאשר אני לא מבצע פעולות שהתנוס דוחף אותי אליהן, אולם רציונלית הוא הכוכב בראשי כעת.

המחשבה שלי, או השקט שלי, ואולי זה גם מתוך החרדה פועם ופועל לו לאיטו, אבל היכולת שלי להגיע לסיפוק, לא רגעי, אלא סופי, ההבנה שמספיק ודי, ואין צורך בעוד, כיוון שזו חוויה כמו שאר החוויות, רק שזו היא חווית החיים, וגם כאן חלה הביטואציה, וגם חלים הניגודים, והרי איך לא? בצעירותך שתית ממעיין הנעורים, אזי דמיין לך מה יקרה בגיל 80, כאשר כאב יהיה הרגש המרכזי בחייך, וחוסר טעם לכול ישוטט בך. למה רבים וטובים לפני לא עושים את הצעד? למה הצורך העז להתרבות? אני חושב שאין צורך עז להתרבות, יש צורך עז להעניק משמעות.

השריטה שלי בנושא, היא שאני חושש שטעמתי הרבה, לא בגלל שאני מיוחד, אני כמו כל אחד, אלא שכולם טעמו הרבה, והטעם לא מתוק דיו, ומתרגלים חיש מהר. אזי, צריך אהבה, וצריך ילדים, שני דברים שחיצוניים לך. לכן, אני לא מסוגל לתפוס מסקנה זו, ואני נמנע מלחשוב עליה כעת, כי אני סובל בחזקתם של אחרים, כשם שהם סובלים באמתחתי, פחות או יותר, יותר או פחות.

אני צריך אושר ובסיס בעולמי שלי, לפני שאני אוכל להתחיל לטייל למחוזות אחרים ולפגוש אנשים שתמיד אבל תמיד, יחשבו על עצמם לפני, כשם שאני עושה, כשם שכולם עושים, כי בסוף, אני לבד, תמיד.