בדידות

תחושת הבדידות מלווה את האדם יום יום, מפיקחון עיניו, ועד לעצימתן בשנית לעת ערב. תחושה שאופפת אותך במשך היום, כמו שמיכה העוטפת את הנפש ולא מניחה לה. המחשבה הזו מסתעפת לשתי דרכים, שאינן מתכנסות בשנית. תחילה, היכולת שלך לסמוך על אנשים מתערערת, מאיזושהי סיבה, ולו השולית ביותר, וכעת אתה מתכסה בשמיכה, חבוי מן העולם, אך העולם גם חבוי ממך. נורא קל להתכנס פנימה, לדחוק את המחשבות לכיס האחורי, ולא לספק לאף אחד דבר, כי אם אתה לא מספק דבר ואף חצי דבר, אתה נהיה פחות פגיע, מצב אשר בעת אכזבה אתה שואף לו. כלומר, מנגנון ההגנה פועל בצורה פנטסטית, לכאורה, אולם, על אף שלסגור את הווילון בפני כל הסובבים אותך מגן עליך מהסביבה, הוא מכניס אותך לפינה חשוכה ואפלה עם עצמך, פינה שאינך מעוניין להיות בה, כי בסופו של דבר, לא טוב לאדם להיות לבדו.

פעם אמרה לי חכמה סינית אחת, כי העולם הזה שלנו, די מחורבן הוא, אך בהסתייגות זו, תחושת ה-ביחד, עשויה לנצח את התחושות הקשות שעולמנו אנו מטיח בנו יום יום. הדרך הזו, השיריון הזה, נראים לעיתים כה מספקים, ואף מעוררי גאווה ומושא להערצה, אולם הם שוברי לסתות ומוחקי רגשות, דורסי אהבות ומשרתי אכזבות, כי לעולם אין לך היכולת להיעלם כך ולהישאר קיים, להיות סגור ופתוח בו זמנית. התהליך השני, הינו הפריחה, הבקיעה מן ה'ביצה' ששכנת בה, במעמקים, זמן מה. הפריחה הינו תהליך ססגוני ומרומם, שבראשיתו אתה הולך, טיפין טיפין, צעדי תינוק קטנים, אך רמי מעלה הם, כיוון שאתה פוקח את עיניך, "כמו בפעם הראשונה", לאחר הסערה שהתחוללה בך זה זמן מה. פקיחה מחודשת זו כה מפחידה ומאיימת, כי אתה שוב מתמודד עם העולם, שוב חושף עצמך ומסיר את השמיכה, ולכמה זמן? לפרק זמן מוגבל? או שמא לתמיד. המחשבה הזו, שאתה נפתח ונסגר בצורה כה פלואידית ורציפה עשויה להיות מבלבלת, כי אין האדם נמצא במצב מתמיד של פתיחות או סגירות, וכי מצב זה משליך וישליך עליך לאורך חייך ולרוחב כל מאורעותיהם, ועליך להישאר חזק ואיתן, עם עצמך ולא בתוך עצמך, כי איני רוצה באמת להיות לבד, ואיני רוצה באמת להיות כה רחוק מאנשים, למען שלא יפגעוני.

אני הכי רוצה, להרגיש שלם עם עצמי, בעורי שלי כמו שנאמר, והרגשת הביטחון הזו צריכה להתחיל ולחלחל לה, מן היסוד. אני יודע שאני מסוגל לכך, ולאט לאט אני אף מצליח בכך, אולם ישנה עבודה רבה והדרך עוד ארוכה עד אשר אגיע לתחנה נוספת. כמו כן, עלי להבחין כי איני שואף לחיים מאושרים, או טובים, אלא אני שואף להרגיש שלם עם עצמי, ללא הלחצים התמידיים הללו הפוקדים אותי, ללא הרגשת ההקטנה שאני חש בכל פעם שאני פוגש אנשים חדשים. אני מעוניין לחשוב על עצמי כדבר נתון, שאינו בר הזה וכיפוף מהירים לעת צורך, כי אני בסוף, אוהב את מי שאני, כאן, כותב לי בנחת, אני אוהב את מי שאני נהיה, את הדרך שבה אני מתעצב.

הבדידות עשויה להיות רעה ומרה, ואני צריך בכך לעשות הבדלה משמעותית אחת, שתגרום לי, לדידי, להיסגר ו'להתכסות' פחות. עלי להבין, כי לא כל בני האדם בכלל, ובפרט לא חבריי, דומים הם לי באופן מוחלט. הם אינם מצפים לאותם הדברים, אינם חשים אותן התחושות ואינם מעכלים אותם מאורעות. כתוצאה מכך, אסור לי לקוות ולצפות מכול אחד ואחת מהם לאותם הדברים, ועלי לעשות הבדלה ואף הבחנה ביניהם, ולתת מידת ציפייה, וכתגובה לה גם מידת אכזבה, מתאימות.

למשל, עליי לדעת שכאשר קשה לי, יש לי אי אלו אנשים שאני יכול להיפתח אליהם, ואני צריך לדרוש מהם תגובה מהירה בעניין זה, ויש אי אלו שאיני צריך יכול או רוצה להיפתח אליהם, כיוון שהתגובה שלהם כמו גם ההתנהגות שלאחר מכן תביא לי אך ורק אכזבה, וגדולה היא, אשר עלולה לגרום לי שוב להתכסות.

לא יכולתי לשתף דברים רבים מספור, אבל לאט לאט אני מסיר את השמיכה, ומחייך שוב לעולם. עלי להבין דברים מספר עד אשר אוכל באמת לחייך ולהרגיש בנוח עם עצמי, דברים שעיקרם תלוי בי ובמה שאני עושה ובמה שאני רוצה, לעומת הדרך שבה אני מרצה.

אני צריך לבנות חוסן, וחוסן זה יגיע מביטחון בעצמי, ומהתאמת הציפיות למציאות. בנוסף לכך, אני חושב שאם אבין באמת ובתמים מה אני רוצה ואנסה לדרוש זאת מעצמי, זה יעשה לי המון נחת בחיים, כי אוכל לסנן את המאורעות על סמך הרצונות הללו, ולדבוק בהם.

Edward Hopper, Morning Sun (1952)