הגיגים ~

יחסים בין דומם לחי.

יחסים בין תואר לחי

יחסים בין חי לחי.

יחסים בין אמונות לחי.

יחסים בין רגש לחי.

תחילה, יש בסיס פרימיטיבי, הישרדותי. תלך לאמזונס ל3 שבועות. עליו, יש בסיס

לעיתים, אתה נוסע בכביש מפותל, אי שם ביער גנרי כלשהו, וצמרות העצים מגינות עליך מפני השמש, אך לא הגנה מלאה היא. לרוב, אתה מוגן מפני אור השמש, אך צפיפות הצמרת לא נותנת לך מנוח, כיוון שישנם הבזקים של אור, פה ושם, שם ופה. המעבר, מהגנה להתקפה, מהיכולת לנוח לצורך להתאמץ, לאוץ ולרוץ למקום משכבים, ובו בזמן גם לדעת שהכל בסדר, כי אתה בסופו של דבר מוגן על ידי צמרות העצים. המעבר הזה, הוא הוא כל היופי, הוא הקסם הבתולי שמעניק לך היער, בין הסקרנות והיופי לפחד והאימה, כי אין אתה מוגן אף פעם, אך לעיתים זו לא התחושה.

אני נמצא כאן כעת בחדרי, ותוהה לעצמי כיצד מתקשרים הדברים הללו למצבי, מה הוביל אותי לחוש כך. הרי יודע אני את התשובה לשאלה זו, המעבר בין זמן פנוי ותחושה של שעמום, לבין העסקת המוח באינספור האלמנטים השונים שמסיחים את דעתנו מהבנאליות והעוגמה היומיומית, היא זו שהזכירה לי את המסע אי שם בין צמרות העצים.

וכמו שם גם כאן, הרי אני מרגיש לרוב מוגן, לרוב ישנה מעטפת, צמרת, מטרייה שסוככת מעלי. שומרת ומגנה עלי מפני כל משמר, והיא התעסוקה. אם זה עישונים, חברים, חברה, משחקי כדור, נהנתנות כזו או אחרת ואף תרגילי נשימות. כל אלה מספקים לי מנוח ממחשבות שהן קומיות בכמה שהן טרגיות. ואני, לא רוצה אף לשים אותם על נייר אלקטרוני זה, שלא יתפסו אף לא ביט אחד בחלל.

אולם, הן מגיעות, הן מסנוורות, והן גורמות לי להיות מוכן ומזומן למתקפה. אבל שם אני הכי חלש, הכי פגיע, כיצד באותם רגעים, לאחר כל כך הרבה זמן שאני רגיל להיות מכונס בתוך צמר הגפן שמגן עלי ממחשבותיי, כיצד אז אני צריך לתקוף? לאזור אומץ ולהסתער קדימה. להרים עצמי.

הרי, החיים אינם חד מימדיים כמו שהתחושה ששוררת בי בזמן האחרון רווחת. הרי יש בהם המון, והרצון שלי לטשטש את התחושות האלה הוא מעניין. אני נוהג להזכיר לעצמי, כיוון שישנה התעסקות יומיומית כזו או אחרת עם תחושות טובות וכמובן, הפלא ופלא, גם רעות. אני נוהג להזכיר לעצמי שהחיים הם מכלול הרגשות, ושלכולם זה מגיע, ושכולם יחוו את הכל, לאו דווקא באותן עוצמות, אך הם יחוו, ואני אחווה, ואין דרך להתחמק מאותן עובדות שפוקדות את מוחי יומיום.

השעמום מניע אותך לעבוד. השעמום היא לא תחושה רעה, היא תחושה שלילית, ואני מעוניין לצאת מרגשות שליליים, מה גם שהם מניעים אותי, אמנם בדרך השלילה, ברצון להתחמק מהכאב, אך הם מניעים אותי. הם מניעים אותי לכתוב, ולנסות להבין מה יושב עלי, מקרקע אותי, לא נותן לי מנוח.