החליפה שלי, אין עוד כמוה בעולם, היא שומרת עליו מכווווולם. וואו, איזו חליפה לי יש, כזאת שכל אחד כנראה היה מבקש, או שלא? שואל הילד, כאשר מתבקש לרגע לחשוב כמו גבר, כמו אדם רציני, פתוח ופחות ציני, כמו אחד שיודע את מבוקשו, לא מסתתר מאחורי החפצים שמפחד שיזרקו עליו, חושב פעמיים ואז הולך שני צעדים אחורה, בוחר שלא לבחור, בוחר שלא להתייחס, בוחר שלא לחשוב, שלא להסתכל, שלא להביט, שלא לנמק ולהרחיב, בוחר בפחות, בוחר בעיקר אך בעצם בתפל, בוחר את החיים, אבל אולי בעצם את המוות. אין האדם טוב לו לבדו, גם לא בתוך החליפה שלו, ומה אם פתאום החליפה תגלגל ונקר ככה סתם יקרה ויסתכל, ויחליט לקפוץ למסיבה ולהבין שהופס, הוא אולי לי עשה טובה, כיוון שפתאום ברגע אחד, לצערי די מיוחד, לאו דווקא בשביל כל אחד, אבל בהחלט יום אחד ורגע אחד, שבו החליפה נפתחה לה ולו במעט, והחוץ שאב לתוכו אותי אט אט, ופתאום אני מרגיש ורואה, חש בכל מאודי את העולם הזה, שכבר שנים לא התרגשתי לא מצלצול הפעמונים ולא מציוץ הציפורים אלא דווקא מהשקט הזה, שייחלתי לו רוב ימות השנה.
וכעת, פתאום, ברגע אחד די גדול, בבת אחת, אך לא בהיסח הדעת, פתאום אני הינני מרגיש, אדם מרגיש, מרגיש ומרגיש.
Comentários