מצבי החיים הרלוונטיים לעכשיו

כבר זה זמן מה שלא שטחתי בפני עצמי את הרגשתי. לא העלתי על פני הדף, בין מקוון ובין לא, את תחושותיי ומחשבותיי העמוקות ביותר. דבר מה משונה בכך, זו הרגשה מעט משונה לחשוב באופן רפלקסיבי על המצב שלך, בעיקר בסיטואציה נוכחית זו. עצם המעשה מעלה את הדופק. אולם, בשלב מסוים אתה חייב רגע להרהר והלעלות על קו מחשבותיך מה לעזאזאל עבר לך פה, שלא יחמוק מבין ידייך, בחודשיים האחרונים. זהו אינו רגע מכונן בחייך, אך זהו כמובן רגע חשוב ובעל משקל לא מסולא. עלי להרהר ולהעמיד על קנקנו של אירוע זה הכיצד הוא משפיע עלי. אומר תחילה דבר מה חשוב, כיוון שהכל התחיל בקו מחשבה דווקא די מסקרן ופיקנטי שפתחתי וארצה לעלעל בו עוד מעט, לשחק עם חוט מחשבה זה עוד קצת, ואולי לתפור ממנו איזה אריג. המסקנה שעלתה לי, שכמו עם מיליפ נראית כמעט מובנית מאליה כאשר אתה 'חושב' עליה, אך לפני כן לא עלתה אל מפתן ראשי, הינה כי המשמעות העיקרית בחיים, שאנחנו לחלוטין מתוחזקים ומוגדרים אליה, היא הישרדות. לרוב, אתה לא נמצא במצב הישרדותי יותר, ולכן הינך חושב מחשבות, שאינן מחשבות סרק, אלא מחשבות שמספקות לרוב קידמה, כיוון שברגעים הישרדותיים הקו מחשבה שלך נגזר לשניים, הכרחי וזה שאינו הכרחי. תחילה, אתה חיי בעולם ששוררים בו אינספור מאורעים ועצמים שאינם הכרחיים להישרדותך, אך הם חשובים לך ואף מסולאים בפז. אלו הם דברים שיכולים להיות בסיסיים כמו טלפון ומחשב, אך גם קומץ חברים, השקט שלך או רגעי הנחת בקריאה בספר. אחדד, שישנם בעצם שני רבדים שונים בהם אני כעת מתקיים, באופן דיכוטומי כמעט מושלם! יש לציין. האופן הוא כזה, כשאני נמצא בבית, אני נמצא בשכבה מספר 2, במעטפת היותר גדולה וגדושה של רוך וצמר גפן, של הנאות קטנות ומרובות. כאשר איני צריך עוד לדאוג להישרדותי, אני יכול אף לפנות ולהינות ממגוון רחב של אירועים שאינם הכרחיים, אך הם מספקים לי 'הנאה'. אולם, הדבר האירוני הוא שמצד אחד הם מספקים לי הנאה, אך מצד שני העולם הזה גם מספק המון יגון וחוסר משמעות, כיוון שהמשמעות הבסיסית שלנו כבני אדם הינה הישרדות ולאחר שלוקחים לנו זאת, אז אנו נשארים עם מעין טאבולה ראסה. לכן, מצד אחד החזרה הביתה היא נפלא ומופלאה, אך כל הצרות של הביטחון וחוסר הצורך לדאוג לפן ההישרדותי, שהאינסטינקט דועך שוכך לו, ואני נשאר קצת מבולבל. אם כך, בבית יש לי מעטפת מדהימה, בעיקר עבור מישהו שצריך מעטפת ומבנה מהודק, ואני יכול לבצע בתוך שלל דברים, וגם לא יכול לבצע בתוכה שלל דברים מסיבותיי ומגננותיי שלי. אך כמובן כפי שהבהרתי ישנה בעיה ממשית שאני כעת חווה בכך שהיא הצורך/ או אף הכורח לחשוב אינספור מחשבות על אינספור דברים שאינם מועילים לי, ואף עושים לי רע. לעומת זאת, אם אני מנשל מעליי את כל המעטפת, אני נשאר עם מה שאני חווה בצבא לעיתים, שהוא הפן ההישרדותי, אתה מחויב לשרוד, ולשם כך YOU ARE STRIPPED DOWN FROM ANY PLEASURE YOU HAVE AT THE MOMENT AND YOU ARE OBLIGATED TO SURPASS SOMEKIND OF HARDSHIP, THAT ALSO BUILDS KINSHIP. I FIND IT QUITE ASTONISHING THAT I MUST SPEAK IN ENGLISH IN ORDER TO DIG INTO THE HOLLOWS OF MY SOUL AND INTERACT WITH IT. HEBREW SOMETIMES DOES NOT GIVE YOU THE ABILITY TO HAVE THAT RICH OF A LECSICON. WELL, YOU DO HAVE A SURVIVAL MODE YOU TURN ON WHEN YOU ARE IN THE FIELD AND THIS SURVIVAL MODE MAKES YOU SUFFER A BIT AT FIRST, BECAUSE YOU DO NOT WANT TO BE IN THIS MODE, YOUR SETTINGS ARE WIRED TO CUDDELY MODE AND NOT SURVIVAL MODE, BUT AFTER A WHILE, AS IT HAPPEND WHEN WE STARTED, YOU GET USED TO IT, AND THEN YOU SUDDENLY AGAIN BUILD YOURSELF SOME KIND OF A MIX OF CUDDELY AND SURVIVAL MODE. מה שנקרא שעטנז שכזה בין מצב מכורבל מוגן למצב הישרדותי.

אולם, על אף המצב ביניים הזה, אכן מעט יותר קשה שם. אני חושב גם, שהמעבר בין כל אחד ואחד מהמצבים גם הוא די קשה ומפרך, כיוון שאתה מגיע הביתה מהשטח לאחר מספר ימים כשאתה במצב הישרדותי, או אם התרגלת אז אתה כבר במצב הביניים, ולוקח כמה רגעים לעבור מצב, למצב הבטוח שדורש הרבה יותר דברים, כעת כשאתה לא צריך להגן ולשרוד. אולם, במצב הישרדותי אין לך מחשבות, המחשבה היחידה היא לצאת מהמצב הזה, אתה נכנס לסיטואציה שדוחקת אותך לקרן הזוית, לאזור שבו אתה לא נהנה להיות מצוי. ואז, או שאתה יוצא ממנו או שאתה מתרגל אליו ובונה לך מצב ביניימי חדש. הבעיה במצב החדש, היא שכאשר אתה מתרגל אליו, אז כל שינוי במצב אל מול השטח מערער אותך, דוגמת יציאות הביתה, וגם שאתה שוב פעם יכול או עלול לשקוע למחשבות, שבמצב ההישרדות לא העסיקו אותך.

GUSTAV COURBET (1843)

SELF PORTRAIT - The Desperate Man