מי אם לא אני, מי

תְּחִלָּה, הִיא גּוֹעֶשֶׁת.

יֵשׁ לָהּ שֵׁם, אֲנִי שׁוֹאֵל

כָּה מְצִיפָה וְאַף רוֹעֶשֶׁת,

בְּנִבְכֵי לִבִּי הִיא מִזְדַּחֶלֶת,

כְּמוֹ רוּחַ נְכָאִים, מִשּׁוּם מָקוֹם הִגִּיעָה,

וְלֹא בָּרוּר לָמָּה הִיא מְיַחֶלֶת,

מָה הוּא תַּפְקִידָהּ שֶׁל אוֹתָהּ הָרָעָה,

שֶׁעָלֵינוּ נָתְנָה אוֹתוֹתֶיהָ כָּעֵת,

וְכָל הָאֵיבָרִים כְּמוֹ חַיָּלִים, דֹּם עוֹמְדִים,

מִתְפַּקְּדִים וְאוֹתָהּ מְגָרְשִׁים,

אַךְ הִיא חֲמַקְמַקָּה זוֹ, מְכִירָה אַף אוֹתְךָ

כִּי הַתְּחוּשָׁה הַזּוֹ, הִיא רַק שֶׁלְּךָ.

הַיָּגוֹן!

The Man of Sorrows, James Ensor (1891)