כמו שלא כל מחזה הוא מחזה מכוער, כך לא כל סיפור הוא סיפור מרכזי.
הסיפור שלהלן אינו על הדמות שבמרכז, אלא דווקא זו שבצד הדרך. מגולגל כשטיח לפני משלוח הגיח אל עולמנו ללא אם, אב או מוצא הינוקא א'. כבר בילדותו ידע קרוא וכתוב ללא שלמד, והאמין בניסים ובבריאה כאחד. הוא נאסף יום אחד על ידי פורעי חוק שמצאוהו במערה שכוחת אל אי שם במדבריות של סין. אותו א' שלנו היה מסוגל לנהל איתם ויכוחים יוקדים ואף להתנצח עם המושחזים שבמוחותיהם, אולם יתרון אחד היה להם עליו, הוא היה חסר כל. לא' שלנו לא היה לא רגליים ולא ידיים, לא ראש ולא שפתיים, איש היה, חיי וקיים ומסתובב בהם, מעין ישות צפה של חומר – של אפיירון. כמו כל ילד שנולד ללא תקווה ומורך לב ונאסף על ידי שודדים הגונים א' שלנו היה צפוי לגדולות ונצורות. עם השודדים למד את אומנות אחיזת הידיים והראש, ידע להחביא קלפים בין שרווליו הרבים מספור ולשלוף יונים ממגבעתו. על אף חסרונו הברור ומובהק בדבר הגוף, חיפה א' ביכולות חברתיות מאלפות שהקנו לו מה שקוראים כיום – מקום בעולם.
פישוט מושלם של הנפש מתחיל מקילוף קדחתני, פיסה אחר פיסה, של כל רובד ורובד המתחבאים בנכבים. זהו אינו סיפור על פישוט מושלם, וודאי שאין זו התיימרות לקיום של כזה. כל מה שסיפור זה מנסה לבצע הוא זיקוק מחשבות על ידי ריסון עצמי כמעט סדיסטי אחר מטרה אחת ויחידה, רגיעה.
המאה הקודמת התאפיינה בהרבה הבטחות שלא קוימו. ההבטחות היו ברמות שונות ומתפרסות על תחומים רחבים וצרים כאחד. זה סיפור על הבטחה שקוימה. בלילה עביך וגשום, אי שם במחוזות רחוקים, נחרץ גורל של א' וב' – ברית נכרתה ביניהם לעולמי עולמים. א' וב' מתגלגלים במסעותיהם בארצות רחוקות מזה כשנתיים בלבד, מסע שעד כה עלה יפה עם ציפיותיהם אך רושש אותם מכל סכום שסחבו עימם למופלגים שבמקומות. הם השתוקקו לטעום את טעם העושר, וטעמוהו גם כן. מבתי מרחץ מרהיבים לנערות הליווי החינניות ביותר, הם הרגישו שערך המטבע שהביאו זה עתה מביתם בוולש אשר באנגליה היה שווה הון עתק – ולא טעו הם – אך כשם שלחבית יש תחתית, גם להונם, והגיעו הם למרבץ האחרון של זהב אנגלי. עקב כך נקלעו הם למאורע שעד כה לא נאלצו להיקלע אליו, כאשר באותו הערב ישבו הם וסעדו את ליבם בעוד ארוחה דשנה ונמלצת, כשלפתע שוחחו הם ביניהם והבינו כי אין ביכולתם לשלם על סעודה זו. מרוב פלצות ניתקע לא' גלעין של זית עסיסי ואקזוטי מאין כמותו, וב' ברוב תושייה חש לבצע בו פעולות החייאה, שעל אף חוסר הסגנון שבהן עבדו בצורה מוצלחת למדי. כתוצאה מפרשת מחנקים זו הצליחו בהצלחה כבירה להתחמק מן התשלום מעורר המורא ולצאת שבעים ומאושרים מעוד ארוחה מופלאה. אולם, כרעם ביום בהיר נכנסו שניהם למה שאנו מכנים 'היסטריה' מאותה החוויה, כיוון שאין א' וב' פושעים, ובטח שלא מלחכי פנכה לכל מיני דרגים זוטרים באולם המסעדנות היוקרתי דרג ז', בהשוואה לאלו שחולשים על אנגליה הדגולה. הם הרגישו עצמם נרגזים ומבוישים כאחד ושקלו בדעתם כיצד לנהוג מכאן. א', אשר היה העדין מביניהם, הציע שהם יפליגו חזרה הביתה, וינסו את מזלם שוב בעוד מספר שנים בשיט התענוגות הזה. הוא חשש כי לא יצליחו, כתוצאה מעודף גינונים ומעט מאוד חוכמת רחוב, לעקוף את הצורך בממון בכדי לחיות בטוב טעם כפי שהם עצמם העידו שהם נהנים בצורה כה מופלאה. ב' לעומת זאת, שהיה מעט יותר מפולפל בדעתו, נמלך והחליט לבצע מעשה, מעין מעשה כזה שכל סופר רק משתוקק שיקרה, כיוון שסיפור מהוקצע יצא ממנו. תוכניתו של ב' הייתה לבצע שוד, אם לא בגלוי אז בסתר, של יורש העצר של אחת מאחוזות היוקרה שבאזור שבו מטיילים הם. מחשבה כזו עוררה שוב את מה שכינינו אותו 'היסטריה' אצל א', אותה תחושה שאין הוא מסוגל לפעול על העולם, ובו בעת העולם כל רגע פועל עליו. א' חשש שאין לו את הבטן לכך ובטח שלא את הרגליים לביצוע משימה כה מסוכנת וחסרת פחד, היוקד בליבו תמיד. ב' ניסה, ללא הצלחה רבה, להרגיע את א' ולעורר בו את יצר ההרפתקנות, כשם שזו עוד הרפתקה שהם, על אף הנאצלות שבכך, יוצאים אליה בצוותא. עם עטים כדוריים, חרמש ומגל יצאו יחדיו, יד ביד אל עבר השקיעה בביתו של יורש העצר, אל ההרפתקה הבאה. אולם זו לא נגמרה בטוב, בלשון המעטה. ב', שכאמור היה לו ניסיון רב עם השנים בגניבות זעירות מבתי עסק לא קפדניים, לא הבין את סדר הגודל של המשימה שהחליט לנסות ולבצע. דווקא א', שההתקף נושל ממנו לעת עתה, נמצא בעל התושייה במשימה זו, והצליח להכניס את שניהם פנימה בעזרת שפמים מזויפים, אנפילאות ושני משוטי צד לדוגית. חלק מן המוצרים שימשו לשוחד וחלקם לחלקלקות הלשון. מבושמים מרוב אושר צעדו שניהם ללא שמץ של חשש אל עבר הכספת השמורה של יורש העצר. אולם, אל לנו לשכוח פרט אחד חשוב בדבר שני האדונים שלנו, כי אין הם יראי שמיים, ואף אם נכנה אותם ניהליסטים נוכל להגיע להסכמה רבה. הם אינם מאמינים לא באלילים ולא באומנות, ומבחינת מה שמניע את עולמם הוא בצע לכל דבר ודבר. א' וב' שאבו הנאה רבה מהיכולת לחצות את מבצר האמונים הזה ולהגיע אל ביתו של יורש העצר, והחליטו פה אחד להגיח אל תוך מיטתו שלו ולנסות, כמו איקרוס, להתקרב אל השמש. אולם אין ידיהם עשויות משעווה, ואין צעדיהם עשויים טיט. לא הבינו השניים והכניסו את עצמם בטעות לא אל חדרו של יורש העצר הערירי, אלא אל תוך חדר התענוגות שלו. לא ידעו הם אך נכנסו לתוך לבירינת משוכלל שבנה היורש מזה שנים רבות בכדי לכלוא שם חיות מדומיינות ורעות כאחד. לעיתים נדירות היה מנסה את מזלו אחד העבדים הארעיים של אותו היורש לנסות ולחסל את החיה, אך כל מה שהיה מחוסל היא נפשו המסכנה שהייתה הולכת לאיבוד בשלל השיפולים וההסתעפויות של המבוך המשוכלל שלפניו. מזה כשלושה ימים שהם הולכים במעגלים על פני מעגלים, בפינות שאינן בפינות ובהיקפים שלעיתים הם הפנים ולעיתים החוץ. מרוב צמא ורעב הרגישו עצמם עוד רגע לפני מה שקראו חזיון האחרית. ראיית כל הטוב והרע שבעולם עד אשר יגיעו לרוויה ומים יגיעו עד מעל הנפש ויטביעו אותם ביגונם, ביחד עם כל ההגון והטוב שבעולם הזה. אחרי הליכה בחושך כמעט בראשיתי ראו הם את מה שמכונה 'האור בקצה המנהרה' שלא היה אלא נר שהדליק יורש העצר לכבוד הטקס השנתי שלו. כיצד היה מזלם של השניים להחליט לפרוץ לאחוזתו של יורש העצר דווקא בתאריך זה, נפצר מאיתנו לדעת, אך למזלנו כך היה. הם צעדו עצובים ותשושים אל עבר מה שבבחינתם הוא פטא מורגנה, רגע מחזיון האחרית הצפוי לבוא. בבואם לכיוון האור מזהים איש – יורש העצר בכבודו ובעצמו – מתכונן לטקס השנתי שלו, לחסל את החיות הרעות ולשחרר את האלים אשר נתפסו לחוטי העכביש שלהם. יש לציין, כי בכל שנותיו של יורש העצר, ובכל שנותיהם של עבדיו, ובכל שנותיהם של עובדיו ושל ילדי עובדי, של אלו שגרים ולנים בחצר, ואלו שבורחים לאחר שפגעו באחר בשוגג, כל אלו לא ראו מימיהם אף לא נפש חיה אחת היוצאת מן הלבירינת. בבחינת כולם זהו מעין טקס רוחני שאין מצפים לפגוש אדם חי ונושם אל מולם, לבטח שלא שניים. צועדים א' וב' את צעדיהם האחרונים ומתקרבים אל קדמת הבמה, קדמת האור. יורש העצר, נדהם מין המחזה ונפעם מצמד השלדים עם הלב הפועם לפניו נתקף יראה כה גדולה שזעק השמיימה והתעלף ישר על המקום. נדרשו שלושה עשר תינוקות להרימו אל מפתן מושבו וכעשר צלוחיות עם ריחות הדר ושרף להעירו. בשעת צהריים מאוחרת זו התקבלו הצמד שלנו א' וב' לא כפורצים, ולא כגנבים, אלא כאלים אשר נשלחו אל יורש העצר עצמו, לאחר חיסול הרוחות הרעות, לבוא איתו דין וחשבון. היורש, אשר חש כי הרעב והצמא שלהם מבטא משהו מין החטא שהם סוחבים עליהם, חטא שהוא ביצע, בא בדין עם עצמו במשך כל אותו אחר צהריים שבו התאושש לרגל קבלתם. היורש ניסה להיזכר איזה עוול ביצע ולמי, איזה נזקק לא קיבל את לחמו ולאיזה עובד הולן השכר. חשב וחשב, והחליט כי אין הוא מסתכן כלל. ביקש ממשרתו הנאמן כטובה אחת אחרונה לפני שהוא משחרר אותו לדרכו להביא לו כוס מיץ, ודרש כי ימלא את כל בקשותיהם של הנזקקים בממלכתו, עד אותו אחר הצהריים. לאחר שבקשתו בוצעה הרגיש מוכן ומזומן להיפגש עם האלים. א' וב', שבעיקר חשו מבולבלים לחלוטין, הבינו כי הגיעו לגן עדן. בזה לא היה להם ספק. הם זכרו איך לפני מספר ימים מתו מרעב וצמא, ואיך כנראה עלו הישר אל גן עדן, וכאן כמובן כל דאגותיהם ורצונתיהם יתמלאו חיש מהר. התסכימו איתי קוראים יקרים, כי יש משהו כה אמפריאליסטי באופן החשיבה הבזוי של א' וב', אשר חושבים כי כעת התושבים של ארץ רחוקה זו הם הם משרתיהם שאמורים למלא אחר כל מבוקשם, ולא בני ארצם. כמה חוצפה יש לאלה בכלל לחשוב כך, אולם נחזור כעת לסיפורנו. כעת, מצד אחד יש לנו יורש עצר שכמדומה פוגש לראשונה באלים, ויש לנו צמד ברנשים, חברים צמודים, אשר בטוחים כי עלו על מספנה הבטוח של גן העדן השמימי. מה נותר אלא לתאר את רצף האירועים הנ"ל, שלצערנו ייגמר בירייה בשוגג של א' בב' ובריחה סוערת ונסערת שלו מתוך האחוזה, כשבכיסו טמון המפתח לכספת מן המערכה הראשונה, ממש כמו האקדח. ובכן, עם בואו של יורש העצר אלא מפתן דלתם של האלים אשר שכנו כעת באולם 'התצוגה', אולם אשר שימש כאולם נשפים ביומיום אך כעת הוצגו בו כל אוצרות תבל אשר ליורש העצר. מין המתוקים והמלוחים שבתענוגות הפה הפרוות שוקקות החיים של הפוחלצים הפנטסטיים המפיצים ריחות של ערבות קרירות ורוח ים צחה, נהנו השניים מכול הטוב שיש לארץ להציע. הם עידנו והתפנקו כל אחד בנפרד, ובצוותא חגגו הם עם שצף קצף של שמפניות מההרים הרחוקים ודגי בר מן הימות העמוקות. אין אנו יכולים לומר דבר אחד חוץ משובע מוחלט של כל מאוויהם. עם בואו של היורש היו הם מדושנים בכל טוב ומוכנים ומזומנים לשנת הצהריים שלהם. יש להזכיר רק כי שני הברנשים שלנו עדיין סמוכים ובטוחים שבגן עדן הם, וכל רצונותיהם ודרישותיהם חיש מהר יתגשמו, ולא רק זאת, אלא שאין להם את היכולת לעבור מעולם זה לעולם אחר. קרי, הם תקועים בתענוג זה לנצח נצחים. דמיינו שערו רגע בעיניכם מה יקרה אם אספר לכם כי כל יקיריכם בעולם הזה איננם, ויש לכם רק את הברנש החביב ביותר עלי האדמות לצידכם, וביחד אתם ראויים לכל הטוב שיש לעולם להציע. מתי תגיע לפלצות? מתי תפקע נפשכם? מתי הנצח ירגיש שהוא מעט ארוך מדי בשבילכם? שני הברנשים שלנו עדיין לא עיכלו את רוע הבשורה, אך מאחורה, אי שם בנבכי מוחם המושחז, הם הבינו כי זה עתה הגיעו למעין סוג חדש של גן עדן וגיהינום. כלומר, ההשתוקקות להגיע לגן עדן זו היא ההשתוקקות וגן העדן האמיתי, כאשר אתה מגיע ונמצא נוכח באינסוף, אין אתה האדם הערירי ביותר עלי האדמות (או עלי גן העדן)?
בכל מקרה ומקרה, יורש העצר, שזה עתה פגש באלים שלנו המדושנים והטובים נמצא מופתע במקצת, אולם כבש את הפתעתו שלו ממחזה כה בוטה וגרוטסקי כמו לראות שני ברנשים שכאלה זוללים ומרווים את צימאונם לאחר ימים ללא. אין הוא התרשם מהם ביתר שאת, אך הוא היה כה בטוח שהם אינם בני הארץ הזו שלנו, כי אלו הגיעו מן הלברינית, ומשם לא יכולה לצאת אף נפש חיה, אם נפש גשמית היא. התפלא עד מאוד היורש כאשר לא הצליח להבין את שפתם של האלים, ולא כי הוא לא הצליח, אלא ביתר שאת כי הם לא הצליחו להבין את שפתו שלו. כה ירא שמיים היה, שלא הצליח לרגע להבחין בכמה נכלולי כל הסיפור הזה תופס לו צורה, כמעט משופמת שכזו. אין דבר אמר לעצמו, אין זה משנה איך וכיצד הם נראים כאן, אלים הם ואלים יהיו, ואני מנשק את האדמה עליהם דרכו, ואת האפר אשר הם משאירים מאחוריהם. בין שלל המתנות שניתנו, מכל רחבי הממלכה, לאותם אלים, הגיעו גם אוצרות שחשו האלים שלנו צורך עז שביותר להשתמש בהם. ניתנו להם הדברים האקראיים ביותר, כמו חוטם של חזיר בר, או הינומה של כלה שנשכחה מאחור, אך גם דברים יקרי ערך, על אף שלדידם אין למילה 'ערך' משמעות בעולמם. הכל בעל ערך, כמו שהכל חסר ערך לחלוטין. לכן, כאשר קיבלו הם שלל נשקים מסוגננים, לא עברה להם בראש המחשבה, ולו לרגע אחד, אף לא זיק קטן שלה, שנשק זה עשוי להסב להם סבל, מלבד העונג הגמור שבלקבל עוד מתנה נוספת. הרי, כמו שנאמר על החכם שבעת שתיקתו אומר הרבה, ככה הגרגרן באת אכילתו אומר הרבה, ועם פה פתוח מלא בזנבות סנאיים, לבוש ערדליים מעור ברווז, ירה א' לאוויר החלל בכמה מין הדמויות במחזה שלו. אחת הדמויות צרה וצווחה כמו חזיר מיוחם, האחרת איבדה כל גוון בעורה עד הגעתה למעין צבע מהול בעצב. כל אחת מהדמויות חוותה סבל וייסורים, בעוד שא' וב' בטוחים כי אין זה רק חלק מההצגה, חלק מהחגיגה. נתקף מורא אדיר לנוכח המחזה והמזעזע אותה הוא חוזה, אשר בו נרצחים חלק מנתינו, הורה יורש העצר להתגונן מפני האלים. אולם, כפי שכולנו יודעים, אין ביכולתנו להתגונן מפני הלא נודע, ובכך דרש יורש העצר לבצע התגוננות פנימית, משמע לחשוב אך ורק מחשבות טובות, מתוך מסקנה זריזה כי אלו שנרצחו בדם קר חשבו באותה עת על חטא כזה או אחר. מחשבה זריזה וגאונית שהציג יורש העצר שלנו גרמה לכך שהאלים שלנו, צמד הברנשים הנבונים, השתעמם ואף מעט נגעל מין הדוחות שבמוות. מתוך אחד הסיפורים, וכשם שילדים קטנים משחקים מדמים עצמם כגיבורי על, החליט א' לשחק משחק הנקרא באנגליה 'רולטה'. אולם הרי אין הנאה בהימור ללא סכום, והוא לא באמת הצליח להנות ממשחק שבו לירייה אין משמעות. כשם שא' ירה וחש עונג מסוים מן ההרג המדומיין של משרתיו ומעניקי תענוגותיו, כך ירה, די בשוגג די בכוונה, מתוך זחיחות הדעת, בב'. בהתחלה, כאשר ב' התחיל לדמם, חשב הוא כי אין זה אלא הצגה, חלק מהמופע שהם חווים זה זמן מה מאז הגיעו לגן העדן שלהם. אולם, כאשר הקור נפגש עם גופו היוקד מחום ומדמם למוות, הבין ב', לא בעזרת מילים אלא בעזרת תחושות, כי הוא קרוב לפגוש את בוראו, בעולם זה או בעולם אחר.
Comments