שלושה מצבי צבירה ישנם בטבע, מוצק, נוזל וגז.
שלושה מצבי צבירה ישנם לי, סערה, השקט שלפניה וההדחקה שלה.
ההדחקה
בכול רגע ורגע חייב אני לראות את עצמי כאדם הרגוע, נטול החשש והמועקה, על מנת שאוכל להתקיים בחיים בשקט נפשי.
שכל דבר שתעשה בחייך, יעשה כמלאכת מחשבת. כל דבר, תיכנס נא לפרטיו הקטנים ביותר, תתעמק באיכויות שלו, תנתח כל שביב ממנו. רק עיסוק מקנה שלווה, רק הדחקה מקנה לך נחת, רק רעש מעניק לך שקט. תודה לנפש שמסוגלת להדחיק, תודה למנגנוני ההגנה, שבזכותם ניתנה לך ולו טיפת רוגע.
הסערה
אימת נפשי לא תשקוט, אימת נפשי לא תחדל, היא רק תפשה.
חדר גדול ממדים, בעל אקוסטיקה תקנית. צעקה יחידה, בודדה גלמודה, צרחה. לצרחה זו מלווים רצף אינסופי של הדהודים, שאינם חדלים. מה בקשתי היחידה? לעצירה, ולו רגעית, לשקט.
השקט שלפני הסערה
בראשית, בת צחוק. לאחר מכן, חלחול, קל שבקלים, של עצב. העצב, כמעט ואינו נוגע בך, רק מטלף, מתחכך, משיק לנפש, אך לא יותר מכך. אפלה ובלבול מתחילים אט אט להשתלט על חלקים רציונליים במוחך. ואז, דממה. לא לחץ, לא פחד, לא חרדה הן שתוקפות אותך, אלא ההבנה. מצב מוכר, הרגשה כמעט ביתית, לא במובן המנחם, אלא במובן המאיים. כבר הייתי כאן, ואני יודע מה זה אומר. לפני השינה, אחרי הקימה, בין לבין, ברגעי השקט האלה, ברגעי הדממה, שם אט אט אתה מתחיל להתעטף, מתחילים לכסות אותך. בהתחלה, התכריך הראשון, זה שבקושי מדגדג לך כבר, שבקושי מונע ממך תזוזה, כי מי הוא זה, אל מול מי שאתה. אולם, לאורך רצף הרגעים הבא, עטים עליך בזה אחר זה, עוד ועוד תכריכים, עד שכולך חנוט, מושבת לחלוטין, אל מול רוע הגזרה. כאילו אקסוגני, כאילו נחת, כאילו צץ לו, כאילו כל זה אינו שלך, אינו אתה, משהו חיצוני לך פועל דרכך, כלפיך, באמצעותך. הסבל כמעט אינו יודע שובע, אך הנקודה המדויקת, שאתה משתוקק ללחוץ עליה, ולו לרגע, לא בנמצא. אתה מנסה ללחוץ וללחוץ, וזה לא עוזר, לא תורם, לא מרגיע. אולי מילים, תוהה אתה בינך ובין עצמך, אולי מילים והבנה, אולי הרציונליות תפתור אותי מכך, אולי אני עוד יכול להימנע מן הסערה, אנא ממך, אני מתחנן, וכל שאני שומע זו הצרחה. ואז, הדהוד, אינסופי, ללא קץ, עם עיניים פתוחות או עצומות, עם ראש מורכן, עם דמעה גלויה, עם פה פעור ועם חוסר היכולת להבין, למה?
אם אין אתה לך, מי לך, מי ידאג לך, מי ישמור עליך, מי לעזאזל ינגב את דמעותיך מפניך.
כשאין אף אחד, בחשכת הבוקר, אתה מוצא את עצמך, או מאבד את עצמך. אני, כשלא היה, מצאתי את עצמי, כשלא נתנו, הפסקתי לבקש, כשלא הציעו, הפסקתי לדרוש, כשלא רצו, הפסקתי לצפות. כשסוף סוף זה הגיע, כבר לא ידעתי איך לנקוט, מה לעשות, מה לדרוש וכיצד, מה לצפות וממי. אוף חשבתי ביני לבין עצמי, אוף אחד גדול, כי כול מה שרציתי, הלך לי כביכול, ועכשיו כשהגיע, והגיע בגדול, אני כבר לא רוצה, אני כבר לא יכול.
מצפה רמון (2023)
Comments