אני שם, יציב ואיתן, נוכח שם לתומי, די מנומנם, בלי כול דאגה בעולם.
שוב הם וההנחות שלהם. לעיתים, הם מניחים דבר מה קל, ואז כמעט ואיני מרגיש זאת, אך לפעמים, רבות הן מאשר מעטות, מונח עלי דבר מה כבד. עוד לא יצא לו להיות כבד מנשוא, אבל כל פעם ופעם יש מאמץ כביר בכדי להחזיק בדבר זה, ולא להתפרק לרסיסים. אני, לדידי, לא חושב בכלל שמישהו שם לב לכמה מניחים עלי, לא שם לב לפעמים שכל פעם כזו, כל הנחה, כבדה וקלה כאחד, אני נהיה מעט יותר שברירי, מעט יותר סדוק. זה מתחיל בסדק קל שבקלים, מיקרוסקופי שכזה, ואותו סדק, שאף אקרא לו סדקון, אותו חתך חמוד ומתוק, תמים למראה, מתחיל לגדול ולגדול. כל פעם שאני חושב, הנה, הפעם, הפעם אני אוכל לתקן את הסדק הנ"ל, ואין לי עוד דאגות בעולם. אולם, לא כך הדבר, כי אני מתקן, והוא נפתח מחדש, כי כל פעם מונח עלי דבר מה כבד. ואני שואל את עצמי, למה ולמה, למה הם מניחים דבר זה עלי, ולמה הם חושבים כול פעם מחדש שזה בסדר, אולי זה כי אני לא מתנגד להם.
זה נכון, קשה לי לומר לא, ואני יודע זאת, אני יודע שהם יבואו שוב, ואני אקבל אותם בברכה, עם מפה פתוחה ואהבה שאינה כרוכה בדבר מה. אני יודע זאת, הכול אני יודע, אולם מה שהם לא יודעים, זה שהנחה נוספת, קלה שבקלים, תוביל את שנינו למפלה. אני, מצדי, להיות לבדי, בלי שאף אחד יניח עלי משהו, כי למה לי, הרי אני איני מניח על האחר, לא קל ולא כבד, לא מניח עליו כלום.
charlie scheips
Comments