שיקפוץ

אל תבכה, ביקש האב, וכך עשה הילד. אולם, אם היה נותן לו רשות, ולו אף לרגע, לשחרר את אשר אגור בתוכו זמן כה רב, נחלים היו פורצים מעיניו.

אל תבכה, ביקשה האם, וכך עשה הילד. אולם, אם הייתה נותנת רשות, ולו אף לרגע, לשחרר את אשר אגור בתוכו זמן כה רב, את אשר שוכן אי שם במשכנות נפשו, אולי היה מרגיש, ולו אף לרגע, קליל כנוצה, היכולה להתעופף ברוח, כי רגליו, רגליו אך רגליים נורמליות, והוא למציאות שלו אכן מחובר, אולם ממי מבקשים רשות, כשאתה רוצה לבכות?

אני רוצה לבכות, דרש הילד בעצבנות, אני רוצה! תנו לי, אף לרגע, תנו לי לשחרר, תנו לי להיות חלש, תנו לי להיות פגיע התחנן הנער, שכבר הגיע לבגרות יבשה וצחיחה, פניו כקריסטלים, כפאזל שהולך וקמל לו, כי מעולם לא בכה.

יום יום, המאגר גדל, והסכר קרוב להישבר, ואי שם בפינה חשוכה בחדרו הקטן, הנער, שכל בגרותו רק רצה לשחרר את המטען הכביר הזה, ישב לו וחשב לעצמו, לבד, לתומו, מה אם בכל זאת אבכה? אולי רק הפעם, לא אבקש רשות מאדם אחר, ואתיר לעצמי, רק הפעם, לפרוץ את הסכר.

וכך היה, והנער, שמעולם לא בכה, ופניו היו דמויות ללחם עבש, שנמצא פסע לפני התפוררות, התחיל לבכות. ולא, לא יצאו נחלים, והחדר לא הוצף, והוא לא טבע כמו שחשש כל הזמן הזה.

האם מישהו ראה? האם מישהו ידע? האם ישימו לב שבכיתי, שמא ילעגו לי, כי חלש אני. לא.

הוא בכה, ושחרר, והכאב, שבהתחלה טעמו היה מר, ואז מלוח, התחלף לו לבסוף בטעם מתוק, ובהרגשת הקלה עצומה, ושמחה גדולה לאין שיעור, ובת צחוק עלתה על פניו של הנער.

הוא הדליק את האור בחדר, הלך למראה והסתכל בפניו, עצם את עיניו והסתכל שוב, ולרגע לא הבין מיהו אותו האדם שמסתכל עליו בחזרה במראה, הוא לא זיהה אותו בהתחלה.

לרוב, כשהנער קם בבוקר ורוחץ את פניו ומצחצח את שיניו, הוא רואה אדם אחד, תמיד אותו אדם, תמיד אותו מבט, תמיד אותה מבוכה וכאב בעיניו, הוא רואה עצמו כאותו ילד קטן, ללא כוחות כלל וכלל, לא גב ותמיכה וללא אהבה ושמחה, הוא רואה עצמו כילד בן 13, יתום מחברים, ללא משפחה המבחינה ולו לרגע בקושי העצום שלו, והרצון העלוב והנלוז להיות, ולו אף לרגע, נאהב.

אותו הנער לא מבין, איך הזמן עובר, והוא גדל ומתעצב, לומד ושוקד, יודע להבין את העולם, ולעיתים אף מנסה לעזור ולתמוך טיפה יותר מכולם, כי כל מה שהוא רצה, ולו אף לרגע, זה מגע, אולי חיבוק, אולי נשיקה, העיקר שיהיה מלווה באהבה, שאז הרגישה כה רחוקה.

יום יום, שעה שעה, כשהיה מביט במראה, היה רואה שם את אותו הנער הרזה, החלש, המפוחד, זה שאין לו אף אחד, והוא כמהה, או כמה שהוא כמהה, לאהבה, לחיבה, לקבלה.

אותו הנער רק רצה לבכות, והוא הרגיש איך בנפשו המים מתחילים להצטבר, ולעיתים, דווקא ברגעים הכי שמחים, היה דופק לו המציל במוחו, ואומר: "תראה אדון יקר, המים עולים על גדותיהם, האם לא תרצה רגע לשחרר מעט מן הלחץ, שמא תקרוס הבריכה וכולנו איתה". אותו מציל לא הבין, כי אין לנער את הרשות להתיר לו לעשות את מבוקשו, כי כך ביקשו ממנו.

והוא צורח, הוא צווח, הוא מתחנן, לא בפני מישהו אחר, ואף לא בפניו, אלא בפני מי ששומע, בפני אוזניים ערלות, בפני פנים שקופות, שיתנו לו קצת חיבה, קצת אהבה, ואולי טיפה, קמצוץ, של קבלה.

והנה, הפלא ופלא, איזה טריק מדליק הוציא הנער מהשרוול, ציניות שמו, ומסתבר שאין לו כל כך גבול. אך האם הנער אהב להיות כך, זה כבר לא משנה, כי מן הבדידות הוא יצא, ואת זה כל קוסם יאמר ויספר, שאת הטריק, אף אחד לא חושף, אף אחד לא שוקל בדעתו האם הוא אוהב אותו, כי אם הוא עובד, מה זה משנה?

הילד הלך ופרח, כמו פרח יפה, אולם מבפנים, הוא עדיין קופא על שמריו, אותו ילד קטן ומסכן בן 13, שלו אף לא טיפה של הערכה, ורגשות כמו שמחה נהיים מזויפים יותר מרגשי משפחה. הוא שוקל להתאבד.

מה יעשה הנער הזה, שלא מצליח, גם לא כרב מג, לצאת מהקללה הזו. מה הוא יעשה. אולי ילך לו לאיבוד, יכנס לצינור, ויגיע לגן עדן, אולי הוא לא מתאים בדיוק לעולם הזה.

אט אט, הגיע לגיל בגרות הנער, וחיוך רחב שיניים עטה את פניו, וצמח הוא לגובה, ואף מסמר את אוזניו. אולם, על אף שנער זה עומד זקוף ואיתן, ואינו רצוף כקנה, הוא חיש מהר נופל ומרגיש לו כה קטן. כי הוא עדיין אותו הנער, ולא ברור לו עוד איך, כי את הדמות שהגה לעצמו הלכה וגדלה, אך בכל פעם הוא מרגיש את נפשו קמלה. ולמה כך, תוהה לעצמו האיש, שכבר אינו נער, אך עדיין מרגיש. אומר לך למה, כי אינך באמת בעל בסיס, והאקסיומות שלך מתפוררות הן חיש מהר, כאשר מישהו בא ולך אומר, "היי שלום, שמי כך וכך, אני חושבת שאתה חמוד, ומאוד ממולח, אשמח שתבוא נא אליי לביתי, ואולי תסתכל על המפה שלי, המטמון שם צפון, מעבר לפינה, ואולי שם תוכל למצוא נחמה נעימה". בוודאי שאשמח להגיע ולבוא, כי הדמות שלי צריכה לעשות זאת, אולם אותו הנער בן ה13, שנמצא שם בפנים, רק צורח ובוכה, רוצה ללכת הביתה ולהתבודד. אולם, מי יאהב ילד כזה, מסכן וכפוי טובה, שלא מספק שום מחזה.

רוחות עזות סערו בבחור, ואש תופת בערה בנפשו, כי מיצה הוא הרגשה שכזו, והוא התחייב לעצמו מעתה ועד עולם, שלא ישאל ולו אחד, האם מותר לו לבכות יותר בעולם. הוא ציווה על עצמו ברגע זה ואילך, שכאשר הוא מרגיש את עצמו מלוכלך, לא אמיתי, מזויף, באי נוחות משוואת, הוא מיד יבקש להפסיק.

פעם אחת בחייך, תעשה מה שאתה רוצה ולא מה שאחרים רוצים. אם יש לך דמות, יש לה עלילה, בבקשה אל תיתן לי להיבלע.

איתן וזקוף יעמוד מעתה, ולא הצגה ולא תחושת בעתה, מעתה אני אבכה כשארצה, ואומר לא כשאחפוץ, ואעשה מה שטוב לי כשבא לי, ולמי שזה לא בא טוב, שיקפוץ.