שרבוטים למיניהם

להבה - להבא

לתת - לטעת

לגובה - לגווע

רוצח - רוקח

שולח - שולה אח

מוחק - מוחה (כ)

בלעדיך- ביל עד איך אה

חבל - כבל

רוח - רוע ח

כולם - כול עם

בין טשטוש לייאוש, מה יש בזה? למה שלא תיקח את מנת חלקך הצידה, תשב באופן מפונפן ומזונב אי שם בפינת החדר, חדר שכולו שופע אור רך וענוג, כמו עורה של אישה דשנה וישנונית, המכסה את החדר בהרגשת מבוכה קלה, לנוכח ההחצנה שלו. למה שלא תיקח אי אז את מנת חלקך ותשב לך אי שם בפינה, בפינה שדווקא היא, מכל המקומות בחדר, חשוכה. חושך כזה, אינו חושך רגיל, כאשר מרגיש אתה את החדר המואר, ואי שם נקודה שחורה, ריק היא עבורך, חור שחור שאין דבר שמתקיים שם, גם לא אלוהים של זה או אחר, רק אפס, ריק, זרו. שם תשב אתה ואט אט, לגימה אחר לגימה, תשתה לרוויה את סם האהבה, ואין זו אהבה כלפי עצמך או כלפי אחר, אלא כלפי החופשה. בוא נצא לחופשה קלה, בוא נצא להרפתקה, בוא נחווה חוויות שונות, שלא יכולתי לחוות לבד. בוא.

ובכן, אין שני לחוויה, לטשטוש, לחוסר הבהירות, כמו זגוגית במקלחת, הכול לא ברור, מסתיר דבר מה אסור.

אתה פותח את הדלת, יוצא מן העלטה, כל האדים מתפזרים, ורגע קט רואה אתה, באספקלריה, כיצד הייאוש מכלה שוב ושוב, כי מן החופשה חזרת, ואולי לא תשוב.

מיציתי, מספיק ודי, בין הטשטוש והייאוש לא כדאי, לא כדאי לחיות ולא כדי להתמסר, כי אין רגע של נחת בתופת הבוסר.

להבה, אותה אני מרגיש בליבי, ולהבא לא ארצה להרגיש בתוכי. כל הכעסים, כל הפחדים והקשיים, הם מצטברים, כמו משקעים הם מתווספים, ולבסוף את עורקיך הם סותמים, חוסמים, הגולל. הו הגולל.

אני מתקדם לעבר האולם, לעבר הגרדום. הלב הולם ודופק, כמו ילד קטן ומפוחד הדופק בדלת שכניו לאחר ריב אימתני בין הוריו, הוא דופק. אולם, בשונה ממנו, אין פותחים לו, ואין מכניסים אותו, כי זר הוא, וזר ימשיך להיות. החושים מתחילים להסתחרר, הבטן משתעשעת עם המחשבות על רכבות הרים ותהפוכות שדים, מתהפכת ומתייפחת. מספיק ודי, צועק אני בקול חרישי, צורח בשפתיים קטומות, מספיק ודי. כולם שומעים, כולם אף מתלהבים, משתלהבים. לתת את הדעת אומר אני, לטעת זיכרון קצת פחות יומרני, עוד פעם, לא הפעם הראשונה, זו רק עוד פעם המתווספת לזו ולזו השניה, ואין סיבה להילחץ כך, והילד עדיין דופק, ואף אחד לא פותח. אני מגיע לאולם, מחייך לכולם, מראה חינני מראה אני לעולם, כי רק ככה אוכל לשחרר מעט מן הדפיקות, מן הקושי החד והמפוחד.

אני מביט בה, תחילה מרחוק, איך שפתיה הענוגות משתרבבות כשהיא מעיינת לה בספרה שלה, בטנה וטבורה מציצים מבעד לחולצה בגזרה מעט קצרה, והמכנס נמוך כפי שהיית רוצה, ואוצרות זהב יכול אתה למצוא אם רק תרצה. אני טרם זז ממקומי, והיא לא שמה לב שאני בוהה בה כך, בהייה כה רטובה, שגורמת לאוויר להיות לח, גשם של תשוקה יורד אליי, ובין העננים אני קורע את עצמי מן הספה, ומתקרב לאהובתי בפסיעות איטיות וכבדות. היא שמה לב, השפתיים מקבלות צורה פרבולית, זיו פניה נמתח אט אט, קמטי צחוק ושמחה מתגלים בעת ההיא, ואני מרגיש סערה מתקרבת בתוכי. תחילה גשם, בנגיעות קלות ברקים. אני משיט את ידי אל ידה, ומסתכל עמוק אל בארות נשמתה, עיניה התכולות משקפות אותי בהן, ואני שוקע לתוך הים הכחול שלהן. החיוך נמוג, וכעת ישנה הבעת רצינות, עווית קלה שבקלות מתחילה להתהוות, גם אצלה מטפטף כעת. איך אפשר שלא לקחת יחד מטרייה, ולחכות לשוך הסערה. אני תופס את אחורי ראשה, ומצמיד אותה לספה הקשיחה. בצעד זריז ואתלטי מסיר את אבני הנגף מפניי, וכעת מסוגל אני לעשות את הראוי בעיני. היד מחליקה לעיתה, מן הצוואר מטה, תחילה מגיעה לקו הרקיע הראשון ועולה במעלה ההר, בין גבעות ועמקים. יורד משם אל המישור הרך, עם העשב הצח, ואט אט יורדת מטה מטה אל אגמי החשק, ובפתיחה קלה, ונהימה שקטה, אני מרתק אותה למיטה.

"Why you don't take soma when you have those dreadful ideas of yours"

"Have a gramme suggested lenina. He refused, preferring his anger."

Brave New World, Huxley