יש השתוקקות תמידית לרגיעה מהמזור הנפשי שבו אתה נמצא. לעיתים ניתן לתאר זאת באופן דו ממדי על ידי הקונספט של גל, קונספט המבטא את התחושה העמוקה של העליות והמורדות שאתה חווה עם נפשך. הרי, ברקלי כבר אמר זאת לפני 250 שנה, כי "להיות הוא להיות נתפש". עכשיו, אין זה במובן הפילוסופי של המילה אפילו. השאלה כאן היא דומה מאוד לשאלת העץ והיער. אם נופל עץ ביער ואף אחד לא שמע אותו, האם הוא השמיע קול בעת נפילתו? המאורע התקיים?
משפטים ותהיות מסוג זה מעלות סוגיה נוספת. הרי יש עולם פנימי ועולם חיצוני, גלוי וסמוי.
בעולמי הסמוי קורים שלל תקריות ונפילות של עצים מדומיינים, אך אף אחד מלבדי לא תופש אותם, ואף אחד מלבדי לא מודע או רואה אותם או חש בהם. האם הם קורים? לעיתים אני מרגיש מוצף לחלוטין, אך רק אני יודע, רק אני תופש זאת. ואם אני משוגע, הרי הדברים שאותם אני תופש הם בחזקת לא קיימים, מדומיינים, לכן אני משוגע. ברם! כמובן שהם קורים לי, אני חש בהם, כמו שאני חש כאבי פנטום, על אף שאין כאב ואין כבר יד או רגל, אני חש כאב, בראשי שלי ונבכי מוחי הכאב נמצא, ואני משתוקק שהוא יפסיק. וכעת נשאלת שאלת השאלות, האם הכאב יכול להפסיק, האם כאבי הפנטום יכולים להפסיק או שמא נגזר עליי לחיות איתם במשך שארית חיי.
שמעתי לפני כמה ימים שיר שגרם להמון לחץ לזרום בעורקיי. לא זכרתי למה ומודע, אך חשתי זאת. מניין זה הגיע?
המסקנה שהייתה לי היא די פשוטה. על אף שאני לא זוכר, הגוף זוכר, המוח זוכר, ומשהו אירע שם, אני יודע זאת, שמעתי את השיר הזה והיה לי קשה מנשוא. יצאתי מנקודת מוצא שבה חוויתי כבר חוויה כזו, קישור בין רוח וחומר, בין שיר ותחושה, ומשם המשכתי הלאה. כיצד עשיתי קישור זה? למה יש לנו כבני אדם נטייה כזו?
Comments