השפה העברית, מימי קדם עד ימינו אנו

השפה העברית, שקמה לתחייה על ידי המחייה, המושיע מן המתים, אליעזר בן יהודה, הינה שפה ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, המחזיקות בחזקתן כ240 שפות, בשונה ממשפחת השפות ההודו-אירופיות, שבחזקתן כ150 שפות. דוברה החל מן האלף ה2 לפנה"ס ועד האלף ה2 אחרי הספירה. לאחר מכן, הופסק השימוש בה כשפת דיבור, אלא רק כשפת כתיבה, במה שקרוי "תקופת הביניים של השפה העברית". תקופה זו נפסקה על ידי אליעזר בן יהודה, שעם עלייתו ארצה, לפני קום המדינה.

כתוצאה מהמפעל הציוני, וכחלק מן הקונגרס הציוני והתנועה הלאומית הציונית ככלל, הוחלט על שפה רשמית ועל ה'היסטוריה', אשר ילכדו את היהודים, החיים דאז בגלות, בבואם לארץ ישראל, על פי תכנית באזל. כחלק מתכנית זו, פעל בן יהודה, (במודע, במתוכנן?), להחייאת השפה העברית, אשר קרוב ל2000 שנה לא הייתה מדוברת. המשתמע ממעשים אלו, הם כי עליך לחולל תמורות ומהפכים כה יוצאי דופן בכדי להפוך את העברית לשפת אם, אשר מסוגלים בבית לדבר רק אותה. לכן, בן יהודה אף שימש כמודל לחיקוי, כאשר דיבר בביתו אך ורק בשפה העברית.

מעניין: צריך לחשוב על התמורות שחלו בשפות אחרות, אשר דוברו לאורך השנים בהן העברית הייתה שפה כתובה ותו לא. התמורות שעשויות לחול על שפות מדוברות, בשינויים 'אקראיים', כפי שדה סוסיר מציין בספרו, קרוב לוודאי שלא חלו על העברית.

"וַיְחִי-עֵבֶר, אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-פָּלֶג."