קרשיר

העיניים שצדות, את הטרף

כבר תפסו, עוד לפני

שידע.

תרות אחריו כאימהות מודאגות,

שיניהן נתפסות בבשרו,

עוד לפני הוקז הדם.

ואז בכלל, לא תרות העיניים אחר שום

אדם.

---

התחלה של סיפורונצ'יק 1ו2

מעפר באתם ואל עפר תשובו. שומע את הציטוט הזה כבר בפעם המי יודע כמה וחושב כמה שהוא בעצם לא אומר כלום? מה אני אמור לעשות, להתחבר למקורות שלי ככה? הרי עברו כבר 5 שנים מאז, ורק עכשיו בכלל יצא לי להיות כאן. כשזה קרה, אתה מרגיש באופן סימביוטי כמעט שתי תחושות שונות לחלוטין. האחת, אבדון. השנייה, שחרור.

הלוליין נשם את נשימתו האחרונה לפני פריצתו את החומה, רגשית ופיזית כאחד. זהו לא תרגיל והוא אינו נועד לשעשוע. יתרה מכך, אין קהל ואין אחד שמתבונן במעשה. הוא בינו לבין עצמו, בינו לבין הבורא.

בעיירה שלנו מדברים רק אמת, השפה לא יכולה להכיל משפטים שאינם אמיתיים. לכן, משפט דוגמת: המשפט הזה הוא שקרי לא ניתן לאמירה. זה לא שאפשר לומר אותו אך הוא לא בעל משמעות. אין אפשרות.

החיילים נשלחו אל הדגל.

המשפט הזה טומן בחובו המון: ניתן לשזור כבר מהמשפט הראשון את סוף הסיפור, שליחתם של הלוחמים הצעירים והאמיצים שזה אתה מתחילים את הכשרתם אל שדה הקרב, שם כולם באשר יהיו ימצאו את מותם, עוד לפני שיתחילו להבין 'מי נגד מי'. גם המשפט 'מי נגד מי' יכול לספק לי אלמנט דומה. אני יכול להטמין כבר בתחילת הסיפור רמזים מטרימים עסיסיים במיוחד. תחילה החיילים באופן פיסי נשלחים אל הדגל, אל רחבת המסדרים להתכונן לבואם של הוריהם. אולם, חודשים לאחר מכן הם כבר נשלחים באופן מטאפורי אל הדגל. ומשם הם נשלחים איש איש למקומו הסופי. דרכו הסופית, שהוא אינו יודע אותה אך הוא חוכך בדעתו שסביר הסיכוי שכך יהיה.