השפה והכתב, שונה ודומה.
האם הכתב הוא העתק מושלם של השפה? או שמא יש בכתב דבר מה שאינו שוכן בשפה.
מה הוא הקשר בין הכתב לשפה, בין המחשבה בראש לתיעול שלה החוצה, באמצעות שני מנגנונים שנראים, כמדומני, כה דומים האחד לשני, אך עם זאת כה שונים.
נניח כעת את השיח בדבר השפה בלבד, שיח שכעת מתבצע באמצעות הכתב, ואף עלול לסלף את הרעיונות שבוחשים ומתהווים בראשי, בעת שאני מורח אותם בפיסות הדיו הקטנות הללו, באמצעות האלמנטים, הפיסוק, האם אני חושב, כאשר אני מביע את עצמי בכתב, בכתב? או שמא אני חושב באופן כללי, ג'נרלי, על ההוויה, ולאחר מכן אני מביע זאת בכתב.
לאור השימוש הרב שלי, עצמי, בסימני פיסוק במחשבתי, אני מוכרח לומר כי הרגש אותו אני מביע על כתב, מובע בכתב, ולא מתועל מן השפה אל הכתב.
אולם לשפה, בשונה מאוד מן הכתב, יש רובד נוסף, יש טונציה, או פונמיה.
כאשר אני אומר את המשפט הנ"ל : אני כועס עליך. עליי לשים לב כי המשפט הינו חד מימדי, מה ששוכן במימד זה הינו אלא המשמעות היבשה של מכלול המילים הללו, ולא רק זאת, כי יש כאן קסם, כיוון שהמשפט הנ"ל מדגים את השימוש במילה בקונטקסט מסוים, פרטיקולרי, וכך עלינו לבחון מילים אלו. אני, כועס, עליך, שמא הייתי אומר אני כועס עלי. היש דבר כה שונה ממשפט זה אל האחר, כמובן!
ומהו השונה כל כך? אם לא המשמעות של המילים בקונטקסט, המשקל של כול מילה ביחס למילותיה האחרות. זהו הרובד הראשון.
אולם מה חסר כאן? שלשפה המדוברת יש, ועוד ישנו! חסרה הטונציה, ולא משנה כמה סימני נוסיף, כמו הסימן המהולל, סימן הקריאה! הטונציה לא תתממש בשפה.
לכן מחשבה שמנקרת את שנתי, מדירה שינה מעיניי, מחשבה שלא בוחלת באמצעים.
מהו הרובד הטהור ביותר בו אני יכול להביע את עצמי, בצורה הברורה ביותר. האם זה באמצעות האמנות שיכולה למוטט חלק מהתפיסות, קרי חלל וזמן למשל, צבעים וקומפוזיציות, לבטל מחשבות קדם, או שמא זוהי השפה, העשירה בטונציה ורובד נוסף. הדבר היחיד שאני בטוח בו, הוא שכתב הינו דבר מה שאפלטון אמר על האמנות, ניסיון זול, או אף חיקוי, לנסות ולדמות משהו, להעביר משהו שאינו יכול בדרך זו להיות מועבר.
שפה, דיבור, אמנות.
להלן: הכיצד אתה רואה את התמונה? בפרספקטיבה שלך!
וסימני הקריאה והשאלה, כמה זולים הם? כמה הכללות יש לעשות בכדי להגיע לסימנים אלו.
מנעד שלם של רגשות מובע ב !
Comments